בראשית פרקים כה', מה', לח'
מה זה לוז?
פעמיים כבר ראינו התייחסות למילה "לוז", כשם המקורי של האזור שבו הוקמה ירושלים.
לפי ויקימילון, לוז הינו:
- בסיס, יסוד, עיקר. או – מהות, פשר.
דוגמא לשימוש במילה בהקשר הזה: 'יחסי חברות הם הלוז של החברה האנושית'.
- שקד, או מין אגוז.
"לוז – קורדל"א (צרפתית: אגוז אלסר) שגדלים בו אגוזים קטנים" (רש"י למסכת בכורות, ח.)
בשני המקרים הללו פגשנו בעבר במילה לוז:
בפעם הראשונה, בבראשית כה', כשיעקב בורח מעשיו והולך ללבן, כדי לשאת אשה:
" וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה."
ובפעם השניה, כשהוא חוזר ארצה מלבן, בבראשית לה':
"וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ."
מסתבר שגם בהמשך התנ"ך, נמצא עוד מופעים למילה לוז:
יעקב מזכיר את השם לוז, בפרשת ויחי לפני שהוא מברך את בניו של יוסף
"וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ אֶל יוֹסֵ֔ף:
אֵ֥ל שַׁדַּ֛י נִרְאָֽה אֵלַ֥י בְּל֖וּז בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיְבָ֖רֶךְ אֹתִֽי.
וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י: הִנְנִ֤י מַפְרְךָ֙ וְהִרְבִּיתִ֔ךָ וּנְתַתִּ֖יךָ לִקְהַ֣ל עַמִּ֑ים וְנָ֨תַתִּ֜י אֶת הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָֽם"
(בראשית מח')
בספר יהושע בפרקים ט"ז וי"ח, לוז מופיע כגבולות הנחלה של בני יוסף:
"ויצא מבית–אל לוזה ועבר אל גבול הארכי עטרות."
"ועבר משם הגבול לוזה אל כתף לוזה נגבה היא בית–אל וירד הגבול עטרות אדר על ההר אשר מנגב לבית–חרון תחתון"
ובספר שופטים א', כב–כו, במסגרת כיבושי בית יוסף:
"ויעלו בית יוסף גם הם בית–אל וה' עמם: ויתירו בית יוסף בבית–אל ושם העיר לפנים לוז:
ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו: הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד.
ויראם את מבוא העיר, ויכו את העיר לפי חרב ואת האיש ואת כל משפחתו שלחו.
וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה."
מה שמוזר בשם לוז, הוא שלמרות ששמו של המקום שונה לבית-אל, התורה וגם הנביאים ממשיכים להשתמש בשם הזה, כמו להדגיש שיש לשם לוז משמעות מיוחדת, מעבר לכל שם-מקום רגיל.
פן נוסף של הלוז ניתן לראות בהתמודדות של יעקב מול לבן. יעקב עושה טריק עם הצאן של לבן, כדי שלבן לא יוכל להמשיך ולגנוב את משכורתו. וכך מסופר:
"וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן.
וַיְפַצֵּל בָּהֵן, פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן, אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת.
וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרְהָטִים, בְּשִׁקְתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן,
וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת.
וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים" (בראשית ל, לז).
כמו שראינו במילון, לוז הוא גם שם של אגוז או שקד. גם את השקד אנחנו מוצאים בתנ"ך בהקשרים מסתוריים. מסופר בפרשת קורח, עת מרדו חלק מהעם במנהיגותם של משה ואהרון.
משה הוכיח להם שאהרון נבחר לכהונה דרך נס: כל ראשי השבטים מסרו את מטיהם והניחו אותם ביחד באוהל מועד למשך הלילה
"וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ אֶל אֹ֣הֶל הָֽעֵד֔וּת וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּֽה אַהֲרֹ֖ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י וַיֹּ֤צֵֽא פֶ֨רַח֙ וַיָּ֣צֵֽץ צִ֔יץ וַיִּגְמֹ֖ל שְׁקֵדִֽים" (במדבר יז)
כדי להבין למה השם לוז מוזכר שוב ושוב, מה משמעותו המסתורית, הלכנו לחז"ל ומצאנו מלא סיבוכים נוספים…:
כך נכתב בבריתא במסכת סוטה, על העיר (או המקום) לוז:
"היא לוז שצובעין בה תכלת,
היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה,
נבוכדנצר ולא החריבה,
ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה.
אלא זקנים שבה, בזמן שדעתן קצה עליהן, יוצאין חוץ לחומה והן מתים."
לוז היא עיר הנצח! אף אחד לא יכול עליה…אפילו לא מלאך המוות!
במדרש בבראשית רבה, מוסיפים נדבך נוסף של מסתורין, כדי שנתבלבל יותר חזק…:
"רבי יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק אמר:
אפילו לוז של שדרה, שממנו הקב"ה מציץ את האדם לעתיד לבוא נמחה (במבול).
אדריאנוס (קיסר רומי) שחיק עצמות שאל את ר' יהושע בן חנניא.
אמר לו:
מהיכן הקדוש ברוך הוא מציץ את האדם לעתיד לבוא?
אמר לו: מלוז של שדרה.
אמר לו: מנין אתה יודע?
אמר לה: איתיתה לידי ואנא מודע לך – (=תן לי ואראה לך)
טחנו בריחיים ולא נטחן, שרפו באש ולא נשרף, נתנו במים ולא נמחה, נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש, נחלק הסדן ונבקע הפטיש ולא חסר כלום." (בראשית רבה, כ"ח, ג).
מסתבר, שיש עצם בגוף האדם שהוא נצחי, שאי אפשר להשמיד אותו בשום צורה, ושמו – לוז.
פרט מעניין נוסף:
מרן הבית יוסף פוסק להלכה בשולחן ערוך שיש להקפיד לאכול סעודה רביעית, שנאכלת במוצאי שבת. אחת הסיבות לכך היא כיוון שסעודה זו מזינה את עצם הלוז (הנסכוי) הוא מסתמך על הספר "שבולי הלקט":
"ובסידורים מפרש אבר אחד יש בו באדם ונסכוי שמו,
ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת".
עצם הנסכוי, זו עצם הלוז. היא העצם היחידה שלא חטאה בחטא אדם הראשון, כיוון שהאדם ואשתו אכלו מעץ הדעת ביום שישי, ואילו היא ניזונה רק מאכילה במוצאי שבת.
"העצם הפלאית" מוזכרת גם בזוהר (מדרש הנעלם, א, תולדות, דף קלז א), שמביא מחלוקת האם יש לדרוש את התואר של רבקה – "בַּת בְּתוּאֵל" – לשבח או לגנאי; וזו לשונו בתרגום חופשי:
"בַּת בְּתוּאֵל – בת 'בתו של אל'.
רב הונא אמר: לא כך הוא. ואני הייתי בכרכי הים ושמעתי שהיו קוראים לאותו העצם של השדרה, שנשאר מכל הגוף בקבר ואינו נרקב, בשם: 'בתואל הרמאי'… ושנינו:
אמר רבי שמעון – למה נשאר ומתקיים אותו העצם יותר מכל שאר העצמות?
משום שהוא רמאי ואינו סובל טעם המזונות של בני אדם כמו שאר העצמות, ומשום זה הוא חזק יותר מכל העצמות, והוא יהיה השורש שהגוף יבנה ממנו…"
לסיכום: יש לנו שם של עיר, עצם או שקד – שלכולם תכונות נסיות, שמעל לטבע. וכמו כן מסתבר שהן מכילות איזשהו תמצית או תשתית נצחית של קיום.
כך נכתב בזוהר, על פרשת ויחי, בקטע שהבאנו למעלה בו יעקב מבקש לברך את בניו של יוסף:
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף: אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן"
- רִבִּי אַבָּא אָמַר, לוּז דָּא יְרוּשָׁלַם עִלָּאָה, דְּאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתָּא בֵּינָהָא. אָמַר יַעֲקֹב עִלָּאָה לְתַתָּא, הַב לִי בִּרְכָתָא דְּהוּא בָּעֵי, לְאַנְפִּישׁ יַתְכוֹן אֲנָא, וּלְמִיתַּן יַת אַרְעָא לִבְנֵיכוֹן. לוּז זוֹ יְרוּשָׁלַם עִלָּאָה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הַב רַבְרְבָא דְּהַוְויָן בְּרָכָה דָּא עַל יְדֵיהּ, בְּאַרְעָא רָבְיָיא, אֲבָל בְּרָא, לְאַרְעָא אָחֳרָא, לָא יְהֵא בִּרְכָתָא."
- תרגום:
- "רבִי אַבָּא אָמַר:
לוּז זוֹ יְרוּשָׁלַיִם הָעֶלְיוֹנָה, ששורה השְׁכִינָה בְתוֹכָהּ.
אָמַר יַעֲקֹב אבינו לקב"ה: תֵּן לִי בְרָכָה כדי לְהַרְבּוֹת אֶת בני, וְלָתֵת להם אֶת הָאָרֶץ.
לוּז זוֹ יְרוּשָׁלַיִם הָעֶלְיוֹנָה.
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָותן ברכה גדולה על ידה בְּאֶרֶץ הַחשובה, אֲבָל באֶרֶץ אַחֶרֶת לֹא תִהְיֶה בְּרָכָה." (דף ריד ע"ב)
ואנקדוטה אחרונה למאמר היום מצאנו בגמרא:
"אבן היתה [מימות הנביאים] הראשונים ושתייה היתה נקראת.
גבוהה מן הארץ ג' אצבעות שמתחלה היה [עליה ארון הברית] נתון.
משניטל הארון מעליה היו [מקטירין] קטורת שלפני ולפנים.
רבי יוסי אומר: ממנה [נשתת] העולם שנאמר (תהילים נ): "מציון מכלל יופי אלהים הופיע"
(מסכת יומא פרק ב, יב')
הגמרא מדברת על אבן השתיה שבירושלים, ורש"י מסביר:
ציוֹן באמצע העולם, ועולם מאמצעיתו נברא (יומא נד, ע"ב).
אבן השתיה נבראה בתחילה, ושאר עפרות תבל נדבקו לה רגבים רגבים, עד שהושלמה מלאכת הארץ כולה.
מוזמנים לשתף את הפוסט!
ראשי קבוצות המעוניינים לקבל פרטים אודות סיורים ו #נופש_עם_תוכן דרך משקפת,
מוזמנים להתקשר 945 700 700 1